<h1>ספר התרומות שער מ"ב חלק א'</h1>
<h2>דף מ.</h2>
גרסינן במסכת סנהדרין פרק דיני ממונות בשלשה [כ"ט ע"א] זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אמר ר' חייא מנה לי בידך אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, משטה אני בך פטור, ולא עוד אלא אפילו הכמין עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך אמר לו הן, רצונך שתודה לי בפני עדים, מתיירא אני שמא תכפני בדין, למחר אמר לו תנהו לי, משטה אני בך פטור. מיהו כשיבא לב"ד התובע והנתבע אין לנו לטעון בעבורו השטאה היתה אלא יש לב"ד לאמר לו למה לא תתן לו מה שיש לו אצלך, אם השיב אין לו אצלי כלום אומרים לו והלא הודית לו בפני פלוני ופלוני, אם עמד ושלם מוטב ואין טוענין לו אבל טען ואמר משטה הייתי פטור, מיהו משתבע היסת שדרך השטאה אמר. כדגרסינן משטה אני בך פטור ואין טוענין למסית, מסית מאן דכר שמיה, חסורי מחסרא והכי קתני אם לא טען אין טוענין לו ובדיני נפשות אע"פ שלא טען טוענין לו ואין טוענין למסית וכולא מילתא כדאיתא התם. ומסתברא דכל היכא דהודה בלא אתם עדי שפסקנו שיכול לטעון משטה אני בך, אם יש לו מחברו תחת ידו בשעת הודאתו אע"ג דאיכא עדים וראה מהניא ליה תפיסתו, שחזקת הדבר שהוא תחת ידו משויא ליה להודאתו הודאה גמורה ולא מצי למטען השטאה, כדאמרינן בטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור ואם תפס משלו אפילו בעדים וראה משוינן ליה הודאה וזוכה במה שתפס, וצריכה התפיסה להיות קודם ההודאה. וכן כתבנו בשער שביעי שהקדמנו בשם ה"ר נתן בה"ר מאיר ז"ל. והא דאמרינן שאם לא טען השטאה אין טוענין לו הני מילי בזמן שתבעו הוא וזה הודה לו, וכדתניא [סנהדרין כ"ט ע"א] ברישא דבריתא מנה לי בידך אמר לו הן, אבל אם אמר מעצמו מנה מפלוני בידי, בין בפניו בין שלא בפניו, ולא אמר אתם עדי אפילו לא טען טוענין לו. וכן מצינו [שם ע"ב] בדרב נחמן שטען לו לאותו שהיו קורין אותו קב רשו ואמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ודמיא למאי דגרסינן בתוספתא [ב"מ פ"א ה"ה] הודאת בעל דין כמאה עדים דאמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכן תמצא בספר המאור. ועוד יש לנו ראיה מההיא דהנושא דקתני בפרק הנושא [כתובות ק"א ע"ב] איתמר חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב, ואמרינן עלה היכי דאמי אי דלא אמר אתם עידי מ"ט דר' יוחנן דמיחייב אי דאמר וכו', ש"מ דהיכא דלא קא תבע ליה ואמר חייב אני לך מנה פטור, ואם רצה יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
מיהו הא דאמרן דאנן טענינן ליה טענת השטאה אם הודה בלתי תובע איכא דפליג על האי סברא ואמר דנהי דאיהו יכול לטעון ולחזור כל זמן שירצה אבל אנן אין טוענין ואין פותחין לו בכך. והאי מוכחא דקא מייתי דרב נחמן שטען לאותו שהיו [קורין] קב רשו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואע"ג דלא טען איהו, דוקא טענת השבעה הוא דטענינן, שרגילות הדבר כן הוא שאדם עשוי בכך, אבל בטענת השטאה דלא מעליתא היא, שהרי אין רגילות להשטות באנשים לומר להם שהוא חייב לו והוא אינו חייב, הא ודאי לא טענינן אנן לעולם אא"כ טען הוא. ותו דיכלינן למימר דההיא דרב נחמן בדטען איהו קא מיירי. וכן כתוב בספר כתוב שם [פ' זה בורר] א"א חס ושלום שנפתח לו אנחנו להשיב דבריו לבטלה ולשנותן שלא בטענה ושלא בסרוב, וההיא דאדם עשוי אולי הוא טען כך או שאמר איני חייב לו אע"פ שלא ידע לומר שלא להשביע נתכונתי, אבל יאמר בהוה דברתי, בא רב נחמן ללמדנו שלא נתפוס אותו בכך. והרי מה שהביא התוספתא שאם הודה מעצמו יכול לחזור ש"מ דצריך חזרה, ותו שמעת מינה שאם הודה מעצמו אפילו אמר להם אתם עדי ושתק יכול לחזור בו, דהא רישא שתבעו והודה בודאי בדאמר לי אתם עדי מיירי ואפילו הכי קתני בסופא דוגמא דרישא דיכול לחזור בו, ולעולם חזרה מיהת צריך, ע"כ.
וזה שפסקנו שיכול לטעון משטה אני בך ונאמן כיון שלא אמר אתם עידי, הכי נמי אם טען ואמר להד"מ פטור, כיון דלא אמר אתם עדי, וכדאמרינן [סנהדרין כ"ט ע"א] אמר אביי לא שנו אלא דא"ל משטה אני בך אבל אמר להד"מ הוחזק כפרן, אמר רב פפא הכי אמרינן משמיה דרב כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ונאמן בטענתו שהשטאה היה, ולפיכך טען כך שלא נזכר בעדים מאחר שלא אמר להם אתם עדי. וקי"ל כרב פפא ונשבע הסת שאין לו בידו כלום ונפטר, וכל שכן אם טען פרעתיך אחר הודאתי שנאמן ונשבע היסת. והיכא דהוו קרו ליה קב רשו, כלומר שיש עליו חובות הרבה, והוא אמר למי אני חייב אלא לפלוני, בכל זה יכול לטעון או השטאה או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וישבע היסת ויפטר, וכדגרסינן [שם כ"ט ע"ב] ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו תבעוה בדינא קמיה דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, [איכא מ"ד רב נחמן טען בעבורו ואיכא דפליג וכדלעיל]. וכן ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר אלו הוו לי הוינא פרע להו לפלוני ופלוני דמסקי בי זוזי, אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר' יוסי בר [ישמעאל] אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע בחייו אבל לאחר מיתה לא, אמר להו זילו שלימו ליה, פרעו פלגא, אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו, אמרו ליה זיל ונהדר לך, אמר להו כבר הורה זקן. וקי"ל כר' חייא. נמצא עכשיו שהמטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו ועדים שומעין אותו, או שתבעו בפני עדים והודה לו אבל לא אמר להם אתם עידי, בכל אלו אם טען משטה אני בך, שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, או לא היו דברים מעולם, או פרעתים אחר כן, נאמן, ובהסת, ואם לא טען אין טוענין לו חוץ מהמודה מעצמו וכדלעיל.
ובתשובה לקמאי הודאה בפני ב"ד איכא מרבוותא דפסקי דאפילו הודה מעצמו, ואין צ"ל אם תבעו בפניהם והודה, אינו יכול לחזור אלא תוך כדי דיבור, והני מילי בפני שלשה אבל ביחיד אפילו היה מומחה אין הודאתו בפניו מחייבו. ובתשובה לרבינו האיי היכא דתבעוה בב"ד במידי ואמר דההוא ענין דפלוני הוא ופטרוהו הב"ד בטענתו, כי אתי ההוא פלוני ותבע ליה יכול להוציאו מידו באותה הודאה, או דילמא יכול לומר משטה הייתי בך. והשיב, הכין חזינא דאי אמר האי חפץ לאו דפלוני הוא ואתלי אתלויי למדחייה לשעתיה אע"ג דבב"ד אמר האי חפץ דפלוני הוא לא מפקינן מינה כלום אלא בראיה, דכי אמרינן דהודאה בב"ד לא צ"ל אתם עדי ה"מ היכא דקא מיכוין לאודויי בכי האי מלתא, אבל הכא דשיחה בעלמא הוא לא מחייב בה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. והא מלתא דשאלתין עלה כיון דלא צריך למימר חפץ זה של פלוני הוא, דכיון שאמר אינו שלך חפץ זה לא היה צריך דבר אחר, והרבה דברים שיחה בעלמא הוא ואינו מזיק לו כלום, ע"כ.
עד עתה דברנו בשהודה בלא אתם עדי, אבל אם הודה באתם עדי בזה אין פקפוק שאין יכול לטעון כלום אחר כן מטענת השטאה, וכדגרסינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"א] אומר לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה מנה, אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לזה מנה איש פלוני אמר לי שהוא חייב לפלוני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז, ואמרינן בגמרא מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי. והאי אתם עדי לא שנא דאמר לוה לא שנא דאמר מלוה ושתיק לוה מהני, כדגרסינן בסנהדרין [שם ע"ב] ההוא דאכמין עדים בכלתא אמר ליה מנה לי בידך אמר לו הן, עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי, א"ל לא, אמר רב כהנא הא א"ל לא, ודיקינן (בתבע ליה) שמעת מינה הא דאמרינן צריך שיאמר אתם עדי לא שנא כי אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק לוה מהני, דטעמא דאמר לוה לא הא אישתיק מהני ולא מציתו למיטען משטה אני בך. ודוקא בדתבע ליה ואודי קמי סהדי לא מצי למיהדר מטענתיה אבל אי לא הדר מטענתיה כגון שאמר אמת לוית ואמת שבאותו מעמד הודיתי אבל פרעתי אחר כן והיה מלוה ע"פ נאמן, שאף המלוה בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכ"ש מודה בפני עדים, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. ודוקא דאמר לוה הן ואחר כך אמר מלוה אתם עדים ושתק לוה, אבל אם אמר המלוה מנה לי בידך והלוה שותק ואמר המלוה אתם עדי ושתק כמו כן, בכל זה אין שתיקתו כלום, וכן סברא דקמאי ז"ל. ודע והבן כי המודה בפני שנים בלא אתם עדי אך הודה בפניהם כאדם המזמינם להעיד עליו ואמר דבריו כאדם האומרם בכל לבבו בדרך הודאה שלימה הרי זה כמי שאמר אתם עדי ואין יכול לומר משטה אני בך. וכן סברת ה"ר משה ז"ל [טוען רפ"ז] שכתב המודה בפני שנים שיש לו אצלו לפלוני מנה דרך הודאה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עידי הרי זו עדות שלימה, ע"כ.
עדיין יש לעיין אם הודה לחברו במנה בפני עדים דרך הודאה ולא בדרך שיחה בלא אתם עדי ולא טען משטה אני בך וגם לא טען להד"מ, שבזה הרי פסקנו שאין שומעין לו, אבל טען שלא להשביע את עצמי נתכונתי בהא אית דבעי מימר שאם היה עמו בעל דבר ובפניו הודה מה שהודה אין שומעין לטענתו אבל אם טען פרעתי [ונתתי] לו את שלו אחר כן נאמן וישבע היסת. אבל אם לא היה התובע עמו ומפי עצמו הודה אע"פ שאמר דבריו דרך הודאה בלא אתם עדי, בזה אם טען שלא להשביע [את עצמי] נתכונתי שומעין לו ונאמן בשבועת הסת, אבל אם טען משטה הייתי או להד"מ אינו נאמן. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [טוען רפ"ז] וזה לשונו, המודה בפני עדים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להם בדרך הודאה ולא בדרך שיחה אע"פ שלא אמר להם אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זו עדות. תבעו בדין למחר ואמר לו להד"מ אין שומעין לו ומשלם על פיהם, ואם היה עד אחד נשבע, הואיל ואמר דרך הודאה. טען כשתבעו בעדים אלו ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת, ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון ולומר כדי להראות שאיני עשיר הודיתי, אבל אם טען שנתן נאמן ונשבע היסת, ע"כ. ועל מה שפסק ה"ר משה ז"ל שאם אין התובע עמו שנאמן בשבועתו כתב עליו בהשגותיו א"א דבריו חלושים מאד וסוף דבריו אינם משוים עם הרב במה שכתב בהלכות בסוף פרק גט פשוט, ע"כ.
וזה שכתב הרב ר' משה דהודאה בעד אחד באתם עידי מביאה לידי שבועת התורה יש חולקין בסברא זו ואומרין דהודאה בעד אחד לית ביה ממשא כלל ולא כלום הוא, ואפילו לשבועה לא מייתי ליה, ואפילו אמר אתם עדי, ולא מיחייב בהודאתו אם חזר ואמר משטה הייתי בו, דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עדי. וכן כתב בספר המאור. וכן פסק הר"א ז"ל, שכתב בספר כתוב שם א"א כך כתבתי אני זה כמה שנים. וכן מצוי לרבינו אפרים ז"ל שכתב היכא דאודי ראובן לשמעון דקנה מיניה בין דיליה לדיליה או בפני עד אחד אשכחן לגאון דמחייב שבועה ע"י העד אי קא כפר ביה, וגאון אחר כתב דלא מהני ואפילו מודה וכ"ש אם כופר. ורבינו יצחק ז"ל סבר כמ"ד מהני וחייב שבועה על כפירתו. וקשיא לן טובא ולא אתברר לן טעמיה דידיה, ואסיקנא דכל קנין וכל הודאה בעד אחד לא מהני, ומ"ד מהני טועה הוא, ע"כ. ודיקי לה מההיא מתניתין [סנהדרין כ"ט ע"א] דקתני אי אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו לא אמר ולא כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו, ונקט רישא לישנא דחד וסופא לישנא דתרי, ש"מ דהודאת עד אחד לא כלום היא. ומההיא דחזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] דקאמרי הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. ולולי כי דעתם רחבה מדעתנו יש להקשות על סברתם, דמשנתינו לאו דוקא ב', דודאי כל מקום שב' מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, וכללא הוא בכולא תלמודה. ותו דגרסינן בסנהדרין פרק זה בורר [ל' ע"ב] אמר רבא הודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה מצטרפין דקי"ל כר' יהושע בן קרחה דקאמר אפילו בזה אחר זה עדותן מצטרפת, ואע"ג דלא אמר לא לקמא ולא לבתרא בהאי מנה דאודינא קמך אודינא קמי פלוני, אלמא דהודאה בעד אחד עדות הוא ואם יש ב' מצטרפין, ואי לא, מייתי ליה לידי שבועה דאוריתא, וכדאמרינן בקנין דאיתיה בב' ובחד מייתי ליה לידי שבועה. והא דאמרינן הודאה בפני ב' וצריך למימר כתובו לאו למימרא דלא מקיימא מלתא אלא בב', אלא קמ"ל דאע"ג דבפני ב' הוא לא כתבי עדים עד דאמר כתובו. וקנין בפני שנים נמי דקאמר לאו דלא מקיים אלא בשנים, אלא אשמעינן דאין צריך לומר כתובו ומשום סופא תנא לכל חד מיניהו. והכי מסתבר כדכתיבנא.
<h2>דף קעה.</h2>
גרסינן במסכת סנהדרין פרק דיני ממונות בשלשה [כ"ט ע"א] זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד אמר ר' חייא מנה לי בידך אמר לו הן, למחר אמר לו תנהו לי, משטה אני בך פטור, ולא עוד אלא אפילו הכמין עדים אחורי הגדר ואמר לו מנה לי בידך אמר לו הן, רצונך שתודה לי בפני עדים, מתיירא אני שמא תכפני בדין, למחר אמר לו תנהו לי, משטה אני בך פטור. מיהו כשיבא לב"ד התובע והנתבע אין לנו לטעון בעבורו השטאה היתה אלא יש לב"ד לאמר לו למה לא תתן לו מה שיש לו אצלך, אם השיב אין לו אצלי כלום אומרים לו והלא הודית לו בפני פלוני ופלוני, אם עמד ושלם מוטב ואין טוענין לו אבל טען ואמר משטה הייתי פטור, מיהו משתבע היסת שדרך השטאה אמר. כדגרסינן משטה אני בך פטור ואין טוענין למסית, מסית מאן דכר שמיה, חסורי מחסרא והכי קתני אם לא טען אין טוענין לו ובדיני נפשות אע"פ שלא טען טוענין לו ואין טוענין למסית וכולא מילתא כדאיתא התם. ומסתברא דכל היכא דהודה בלא אתם עדי שפסקנו שיכול לטעון משטה אני בך, אם יש לו מחברו תחת ידו בשעת הודאתו אע"ג דאיכא עדים וראה מהניא ליה תפיסתו, שחזקת הדבר שהוא תחת ידו משויא ליה להודאתו הודאה גמורה ולא מצי למטען השטאה, כדאמרינן בטענו חטים והודה לו בשעורים שהוא פטור ואם תפס משלו אפילו בעדים וראה משוינן ליה הודאה וזוכה במה שתפס, וצריכה התפיסה להיות קודם ההודאה. וכן כתבנו בשער שביעי שהקדמנו בשם ה"ר נתן בה"ר מאיר ז"ל. והא דאמרינן שאם לא טען השטאה אין טוענין לו הני מילי בזמן שתבעו הוא וזה הודה לו, וכדתניא [סנהדרין כ"ט ע"א] ברישא דבריתא מנה לי בידך אמר לו הן, אבל אם אמר מעצמו מנה מפלוני בידי, בין בפניו בין שלא בפניו, ולא אמר אתם עדי אפילו לא טען טוענין לו. וכן מצינו [שם ע"ב] בדרב נחמן שטען לו לאותו שהיו קורין אותו קב רשו ואמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, ודמיא למאי דגרסינן בתוספתא [ב"מ פ"א ה"ה] הודאת בעל דין כמאה עדים דאמי אימתי בזמן שתבעו והודה אבל אם הודה מפי עצמו יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. וכן תמצא בספר המאור. ועוד יש לנו ראיה מההיא דהנושא דקתני בפרק הנושא [כתובות ק"א ע"ב] איתמר חייב אני לך מנה ר' יוחנן אמר חייב, ואמרינן עלה היכי דאמי אי דלא אמר אתם עידי מ"ט דר' יוחנן דמיחייב אי דאמר וכו', ש"מ דהיכא דלא קא תבע ליה ואמר חייב אני לך מנה פטור, ואם רצה יכול לחזור בו, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.
מיהו הא דאמרן דאנן טענינן ליה טענת השטאה אם הודה בלתי תובע איכא דפליג על האי סברא ואמר דנהי דאיהו יכול לטעון ולחזור כל זמן שירצה אבל אנן אין טוענין ואין פותחין לו בכך. והאי מוכחא דקא מייתי דרב נחמן שטען לאותו שהיו [קורין] קב רשו אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ואע"ג דלא טען איהו, דוקא טענת השבעה הוא דטענינן, שרגילות הדבר כן הוא שאדם עשוי בכך, אבל בטענת השטאה דלא מעליתא היא, שהרי אין רגילות להשטות באנשים לומר להם שהוא חייב לו והוא אינו חייב, הא ודאי לא טענינן אנן לעולם אא"כ טען הוא. ותו דיכלינן למימר דההיא דרב נחמן בדטען איהו קא מיירי. וכן כתוב בספר כתוב שם [פ' זה בורר] א"א חס ושלום שנפתח לו אנחנו להשיב דבריו לבטלה ולשנותן שלא בטענה ושלא בסרוב, וההיא דאדם עשוי אולי הוא טען כך או שאמר איני חייב לו אע"פ שלא ידע לומר שלא להשביע נתכונתי, אבל יאמר בהוה דברתי, בא רב נחמן ללמדנו שלא נתפוס אותו בכך. והרי מה שהביא התוספתא שאם הודה מעצמו יכול לחזור ש"מ דצריך חזרה, ותו שמעת מינה שאם הודה מעצמו אפילו אמר להם אתם עדי ושתק יכול לחזור בו, דהא רישא שתבעו והודה בודאי בדאמר לי אתם עדי מיירי ואפילו הכי קתני בסופא דוגמא דרישא דיכול לחזור בו, ולעולם חזרה מיהת צריך, ע"כ.
וזה שפסקנו שיכול לטעון משטה אני בך ונאמן כיון שלא אמר אתם עידי, הכי נמי אם טען ואמר להד"מ פטור, כיון דלא אמר אתם עדי, וכדאמרינן [סנהדרין כ"ט ע"א] אמר אביי לא שנו אלא דא"ל משטה אני בך אבל אמר להד"מ הוחזק כפרן, אמר רב פפא הכי אמרינן משמיה דרב כל מילי דכדי לא דכירי אינשי ונאמן בטענתו שהשטאה היה, ולפיכך טען כך שלא נזכר בעדים מאחר שלא אמר להם אתם עדי. וקי"ל כרב פפא ונשבע הסת שאין לו בידו כלום ונפטר, וכל שכן אם טען פרעתיך אחר הודאתי שנאמן ונשבע היסת. והיכא דהוו קרו ליה קב רשו, כלומר שיש עליו חובות הרבה, והוא אמר למי אני חייב אלא לפלוני, בכל זה יכול לטעון או השטאה או שלא להשביע את עצמי נתכוונתי וישבע היסת ויפטר, וכדגרסינן [שם כ"ט ע"ב] ההוא דהוו קרו ליה קב רשו אמר מאן מסיק בי אלא פלוני ופלוני אתו תבעוה בדינא קמיה דרב נחמן אמר רב נחמן אדם עשוי שלא להשביע את עצמו, [איכא מ"ד רב נחמן טען בעבורו ואיכא דפליג וכדלעיל]. וכן ההוא דהוו קרו ליה עכברא דשכיב אדינרי כי קא שכיב אמר אלו הוו לי הוינא פרע להו לפלוני ופלוני דמסקי בי זוזי, אתו תבעינהו ליורשים אתו לקמיה דר' יוסי בר [ישמעאל] אמר להו כי אמרינן אדם עשוי שלא להשביע בחייו אבל לאחר מיתה לא, אמר להו זילו שלימו ליה, פרעו פלגא, אתו לקמיה דר' חייא אמר להו כשם שאדם עשוי שלא להשביע את עצמו כך אדם עשוי שלא להשביע את בניו, אמרו ליה זיל ונהדר לך, אמר להו כבר הורה זקן. וקי"ל כר' חייא. נמצא עכשיו שהמטמין עדים ושמעו שהודה לו מנה או מודה מעצמו ועדים שומעין אותו, או שתבעו בפני עדים והודה לו אבל לא אמר להם אתם עידי, בכל אלו אם טען משטה אני בך, שלא להשביע את עצמי נתכוונתי, או לא היו דברים מעולם, או פרעתים אחר כן, נאמן, ובהסת, ואם לא טען אין טוענין לו חוץ מהמודה מעצמו וכדלעיל.
ובתשובה לקמאי הודאה בפני ב"ד איכא מרבוותא דפסקי דאפילו הודה מעצמו, ואין צ"ל אם תבעו בפניהם והודה, אינו יכול לחזור אלא תוך כדי דיבור, והני מילי בפני שלשה אבל ביחיד אפילו היה מומחה אין הודאתו בפניו מחייבו. ובתשובה לרבינו האיי היכא דתבעוה בב"ד במידי ואמר דההוא ענין דפלוני הוא ופטרוהו הב"ד בטענתו, כי אתי ההוא פלוני ותבע ליה יכול להוציאו מידו באותה הודאה, או דילמא יכול לומר משטה הייתי בך. והשיב, הכין חזינא דאי אמר האי חפץ לאו דפלוני הוא ואתלי אתלויי למדחייה לשעתיה אע"ג דבב"ד אמר האי חפץ דפלוני הוא לא מפקינן מינה כלום אלא בראיה, דכי אמרינן דהודאה בב"ד לא צ"ל אתם עדי ה"מ היכא דקא מיכוין לאודויי בכי האי מלתא, אבל הכא דשיחה בעלמא הוא לא מחייב בה, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. והא מלתא דשאלתין עלה כיון דלא צריך למימר חפץ זה של פלוני הוא, דכיון שאמר אינו שלך חפץ זה לא היה צריך דבר אחר, והרבה דברים שיחה בעלמא הוא ואינו מזיק לו כלום, ע"כ.
עד עתה דברנו בשהודה בלא אתם עדי, אבל אם הודה באתם עדי בזה אין פקפוק שאין יכול לטעון כלום אחר כן מטענת השטאה, וכדגרסינן בפרק זה בורר [סנהדרין כ"ט ע"א] אומר לו היאך אתה יודע שזה חייב לזה מנה, אם אמר הוא אמר לי שאני חייב לזה מנה איש פלוני אמר לי שהוא חייב לפלוני לא אמר כלום עד שיאמר בפנינו הודה שהוא חייב לו מאתים זוז, ואמרינן בגמרא מסייע ליה לרב יהודה אמר רב דאמר רב יהודה אמר רב צריך שיאמר אתם עדי. והאי אתם עדי לא שנא דאמר לוה לא שנא דאמר מלוה ושתיק לוה מהני, כדגרסינן בסנהדרין [שם ע"ב] ההוא דאכמין עדים בכלתא אמר ליה מנה לי בידך אמר לו הן, עירי ושכבי ליהוו עלך סהדי, א"ל לא, אמר רב כהנא הא א"ל לא, ודיקינן (בתבע ליה) שמעת מינה הא דאמרינן צריך שיאמר אתם עדי לא שנא כי אמר לוה ולא שנא כי אמר מלוה ושתיק לוה מהני, דטעמא דאמר לוה לא הא אישתיק מהני ולא מציתו למיטען משטה אני בך. ודוקא בדתבע ליה ואודי קמי סהדי לא מצי למיהדר מטענתיה אבל אי לא הדר מטענתיה כגון שאמר אמת לוית ואמת שבאותו מעמד הודיתי אבל פרעתי אחר כן והיה מלוה ע"פ נאמן, שאף המלוה בעדים אין צריך לפרעו בעדים וכ"ש מודה בפני עדים, והפה שאסר הוא הפה שהתיר. ודוקא דאמר לוה הן ואחר כך אמר מלוה אתם עדים ושתק לוה, אבל אם אמר המלוה מנה לי בידך והלוה שותק ואמר המלוה אתם עדי ושתק כמו כן, בכל זה אין שתיקתו כלום, וכן סברא דקמאי ז"ל. ודע והבן כי המודה בפני שנים בלא אתם עדי אך הודה בפניהם כאדם המזמינם להעיד עליו ואמר דבריו כאדם האומרם בכל לבבו בדרך הודאה שלימה הרי זה כמי שאמר אתם עדי ואין יכול לומר משטה אני בך. וכן סברת ה"ר משה ז"ל [טוען רפ"ז] שכתב המודה בפני שנים שיש לו אצלו לפלוני מנה דרך הודאה ולא דרך שיחה אע"פ שלא אמר אתם עידי הרי זו עדות שלימה, ע"כ.
עדיין יש לעיין אם הודה לחברו במנה בפני עדים דרך הודאה ולא בדרך שיחה בלא אתם עדי ולא טען משטה אני בך וגם לא טען להד"מ, שבזה הרי פסקנו שאין שומעין לו, אבל טען שלא להשביע את עצמי נתכונתי בהא אית דבעי מימר שאם היה עמו בעל דבר ובפניו הודה מה שהודה אין שומעין לטענתו אבל אם טען פרעתי [ונתתי] לו את שלו אחר כן נאמן וישבע היסת. אבל אם לא היה התובע עמו ומפי עצמו הודה אע"פ שאמר דבריו דרך הודאה בלא אתם עדי, בזה אם טען שלא להשביע [את עצמי] נתכונתי שומעין לו ונאמן בשבועת הסת, אבל אם טען משטה הייתי או להד"מ אינו נאמן. וכן פסק ה"ר משה ז"ל [טוען רפ"ז] וזה לשונו, המודה בפני עדים שיש לפלוני אצלו מנה ואמר להם בדרך הודאה ולא בדרך שיחה אע"פ שלא אמר להם אתם עדי ואע"פ שאין התובע עמו הרי זו עדות. תבעו בדין למחר ואמר לו להד"מ אין שומעין לו ומשלם על פיהם, ואם היה עד אחד נשבע, הואיל ואמר דרך הודאה. טען כשתבעו בעדים אלו ואמר שלא להשביע את עצמי הודיתי נאמן ונשבע היסת, ואם כשהודה בפניהם היה התובע עמו אינו יכול לטעון ולומר כדי להראות שאיני עשיר הודיתי, אבל אם טען שנתן נאמן ונשבע היסת, ע"כ. ועל מה שפסק ה"ר משה ז"ל שאם אין התובע עמו שנאמן בשבועתו כתב עליו בהשגותיו א"א דבריו חלושים מאד וסוף דבריו אינם משוים עם הרב במה שכתב בהלכות בסוף פרק גט פשוט, ע"כ.
וזה שכתב הרב ר' משה דהודאה בעד אחד באתם עידי מביאה לידי שבועת התורה יש חולקין בסברא זו ואומרין דהודאה בעד אחד לית ביה ממשא כלל ולא כלום הוא, ואפילו לשבועה לא מייתי ליה, ואפילו אמר אתם עדי, ולא מיחייב בהודאתו אם חזר ואמר משטה הייתי בו, דמילי דכדי נינהו עד שיאמר לשנים אתם עדי. וכן כתב בספר המאור. וכן פסק הר"א ז"ל, שכתב בספר כתוב שם א"א כך כתבתי אני זה כמה שנים. וכן מצוי לרבינו אפרים ז"ל שכתב היכא דאודי ראובן לשמעון דקנה מיניה בין דיליה לדיליה או בפני עד אחד אשכחן לגאון דמחייב שבועה ע"י העד אי קא כפר ביה, וגאון אחר כתב דלא מהני ואפילו מודה וכ"ש אם כופר. ורבינו יצחק ז"ל סבר כמ"ד מהני וחייב שבועה על כפירתו. וקשיא לן טובא ולא אתברר לן טעמיה דידיה, ואסיקנא דכל קנין וכל הודאה בעד אחד לא מהני, ומ"ד מהני טועה הוא, ע"כ. ודיקי לה מההיא מתניתין [סנהדרין כ"ט ע"א] דקתני אי אמר הוא אמר לי שהוא חייב לו לא אמר ולא כלום עד שיאמר בפנינו הודה לו, ונקט רישא לישנא דחד וסופא לישנא דתרי, ש"מ דהודאת עד אחד לא כלום היא. ומההיא דחזקת הבתים [ב"ב מ' ע"א] דקאמרי הודאה בפני שנים וצריך לומר כתובו. ולולי כי דעתם רחבה מדעתנו יש להקשות על סברתם, דמשנתינו לאו דוקא ב', דודאי כל מקום שב' מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה, וכללא הוא בכולא תלמודה. ותו דגרסינן בסנהדרין פרק זה בורר [ל' ע"ב] אמר רבא הודאה אחר הודאה והודאה אחר הלואה מצטרפין דקי"ל כר' יהושע בן קרחה דקאמר אפילו בזה אחר זה עדותן מצטרפת, ואע"ג דלא אמר לא לקמא ולא לבתרא בהאי מנה דאודינא קמך אודינא קמי פלוני, אלמא דהודאה בעד אחד עדות הוא ואם יש ב' מצטרפין, ואי לא, מייתי ליה לידי שבועה דאוריתא, וכדאמרינן בקנין דאיתיה בב' ובחד מייתי ליה לידי שבועה. והא דאמרינן הודאה בפני ב' וצריך למימר כתובו לאו למימרא דלא מקיימא מלתא אלא בב', אלא קמ"ל דאע"ג דבפני ב' הוא לא כתבי עדים עד דאמר כתובו. וקנין בפני שנים נמי דקאמר לאו דלא מקיים אלא בשנים, אלא אשמעינן דאין צריך לומר כתובו ומשום סופא תנא לכל חד מיניהו. והכי מסתבר כדכתיבנא.
